ספקטור ואח' נ' שירותי בריאות כללית בע"מ ואח'

החלטה

מבוא וטענות הצדדים :

1.בתיק זה הוגשה, ביום 20/11/12, תביעה לפיצוי בגין נזקי-גוף בגין "הולדה בעוולה", אשר נגרמו, על פי הנטען, בשל רשלנות הנתבעות, בהתייחס להולדת בנם של התובעים (להלן: "היילוד"), שנולד ביום 12/2/01.

לפניי בקשת הנתבעת 1, אליה הצטרפה הנתבעת 2 (להלן: "המבקשות") לסילוק התביעה על הסף, על פי תקנה 100(1) ותקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מחמת התיישנות ומחמת העדר עילה, עקב אי הגשת חוות דעת רפואית (להלן: "הבקשה"). אציין, כי אף הנתבעת 3 העלתה טענות אלה לסילוק על הסף, במסגרת כתב ההגנה שהגישה.

הבקשה נסמכת על ההלכה שנקבעה בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית ואח' (28.5.12) (להלן: "פס"ד המר" או "הלכת המר"), אשר ביטלה את עילת התביעה ליילוד - עילת ה"חיים בעוולה", שעמדה לזכות היילוד על פי הלכת זייצוב [ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)] וקבעה, כי עילת התביעה הנכונה בענין זה הינה "הולדה בעוולה" - עילה, העומדת להוריו של היילוד, בלבד ואולם - לא קבעה מסמרות בשאלה מה יהא דינה של תביעת הורים המוגשת לאחר מתן פס"ד המר ולאחר עבור 7 שנים מאז הולדת היילוד.

2.הצדדים פירטו טענותיהם בסוגיה זו ואביאן, בקצרה:

לטענת המבקשות נוצרה עילת התביעה במועד הלידה, קרי - ביום 12/2/01, היינו לפני כמעט 12 שנים (נכון למועד הגשת הבקשה - 19/1/13) ולפיכך, הוגשה התביעה לאחר עבור תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. לשיטתן של המבקשות, שעה שהלכת המר לא קבעה הוראת מעבר המאריכה את תקופת ההתיישנות של תביעת ההורים לצורך הגשת תביעתם, לא נותר אלא לקבוע, כי תביעת ההורים התיישנה.

באשר לאי הגשת חוות דעת טוענות המבקשות, כי בנסיבות בהן לא הוגשו חוות דעת המקימות עילת תביעה כנגדן, הרי שאין מנוס ממחיקת התביעה על הסף או מקביעה שהתובעים יהיו מנועים מלהוכיח ענין שברפואה העומד בבסיס תביעתם.

לטענת התובעים (להלן: "המשיבים") הלכת המר הגדירה והרחיבה את עילת התביעה של "הולדה בעוולה" אשר באמצעותה יתאפשר להורים לתבוע את נזקיהם, הן כניזוקים ישירים והן כניזוקים עקיפים, כמי שמחויבים לשאת בעול גידולו של הילד הפגוע, כלשונם, ובכך יצרה, למעשה, מצב משפטי חדש, בו להורים זכות תביעה קונקרטית שלא היתה להם קודם לכן.

לשיטתם, היענות לבקשה לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנותה, תביא לתוצאה העומדת בניגוד לתכלית נקבעה בהלכת המר ולמצב בו המזיק יוצא נשכר, על אף התרשלותו, ואילו הניזוק נותר ללא פיצוי. בתגובה, מצביעים המשיבים על הגישות השונות של בתי המשפט המחוזיים, עת נדרשו לסוגיות כגון דא ועותרים, כי בית משפט זה ילך על פי גישה המתאימה להגשמת תכלית הלכת המר, תוך דחיית טענת ההתיישנות.

בנוגע לאי הגשת חוות דעת, מדגישים המשיבים, כי לא ביקשו לפטרם מהגשתה, אלא רק להאריך את מועד ההגשה, בשל העמימות אשר יצרה הלכת המר והרצון למנוע חיסרון כיס למשיבים, עד לאחר שתוכרע סוגיית ההתיישנות.

לגישת המשיבים, חוות הדעת מהווה ראיה הבאה לתמוך בעילת התביעה המוגדרת בכתב התביעה ולכן, לדידם, אי צירוף חוות דעת לכתב התביעה אינו מהווה סיבה לדחיית התביעה על הסף.

דיון והכרעה :

3.אחר שעיינתי בטענות הצדדים, מוצאת אני לדחות את הבקשה לסילוק על הסף.

אפנה את הצדדים להחלטה שניתנה על ידי ביום 13/6/13 בת.א. (מחוזי חיפה) 49821-12-12 שמס (המנוח) נ' שירותי בריאות כללית ובית חולים המשפחה הקדושה בנצרת (להלן: "פרשת שמס") ולטעמי, שפורטו שם, עת קבעתי, לאחר סקירת החלופות השונות, כי :

"דומה, שנכון יהיה לקצוב תקופה, אשר תותיר פרק זמן מכאן ואילך, בו יתאפשר להורים להגיש תביעה, אשר התיישנה, לפי דיני ההתיישנות הרגילים. לטעמי, בהתחשב בכך שמאז פס"ד המר עברה כשנה, נכון יהיה לקצוב פרק זמן של שנתיים מאז פרסום הלכת המר.

מאחר שפס"ד המר ניתן ופורסם ביום 28.5.2012, יש, לטעמי, לאפשר להורים אלה להגיש תביעה (במתכונת שנקבעה בהלכת המר), עד יום 28.5.2014 וכך אני מורה."

אוסיף על אשר אמרתי בפרשת שמס ואבהיר (כפי שהבהרתי בענין ווהבי – ת.א. – מחוזי חיפה מס' 31292-03-13), כי:

"פרק הזמן של שנתיים מהלכת המר, מוגבל ברף העליון של 25 שנים מעת הולדת היילוד. כלומר - פרק הזמן העומד לרשות הורים, כאמור, הוא שנתיים ממועד פרסום הלכת המר ולא יותר מאשר עד הגיע הילוד לגיל 25. זאת - מאחר שאין זה נכון להחיל "תקופת מעבר" זו, שמטרתה לשַמֵּר זכות תביעה שהיתה לפני הלכת המר, על תביעות שלא ניתן היה להגישן לולא הלכת המר. ממילא יש להניח, כי מי שעוד לפני הלכת המר, תקופת ההתיישנות של תביעתו היתה כה קרובה, ממילא כבר נערך להגשתה, ביודעו שהוא יכול להגישה רק עד מלאת לילוד 25 שנה. לפיכך, הגבלה זו מאזנת בין זכויות שני הצדדים והולמת את אינטרס ההסתמכות של שניהם".

4.התביעה דכאן הוגשה ביום 20/11/12, בהיות הילוד כבן 12 שנים ולפיכך, לאור קביעותיי דלעיל, אין למחקה.